זה הצעד הראשון שלכם לגדל ילד שטוב לו באמת
כדי שתוכלו להביט בו ולומר בלב שלם:
קל כל כך להניח שאם הוא שקט, נעים ומסתדר אז הכול בסדר.
ואכן, יכול מאוד להיות שטוב לו באמת.
אבל דווקא משום שהוא אינו מאותת בקול, יש שאלה אחת שכדאי לעצור ולשאול:
לא מתוך דאגה
לא כדי לחפש בעיה במקום שבו אין בעיה
אלא מתוך רצון להכיר גם את מה שלא תמיד נאמר
זה שמסתדר לבד.
זו שכמעט תמיד מתחשבת.
זה שלא אוהב להכביד.
זו שאומרת "לא משנה".
זה שכולם אומרים עליו: "איתו אין בעיות."
אולי באמת אין, אבל יש הבדל בין לדעת שאין בעיה לבין לדעת:
מה שלומו באמת?
ילדים אינם מספרים את עולמם רק במילים.
לפעמים הוא מופיע בהתנהגות.
לפעמים בשתיקה.
בקשרים.
במשחק.
ולעיתים גם בציור.
אני מחברת בין חלקי התמונה כדי להבין לא רק:
"מה הילד עושה?"
אלא גם:
"מה הילד מנסה לומר?"
יחד נהפוך…
שקט ← שיח
הסתרה ← שיתוף
ריצוי ← ביטוי עצמי
פחד ← ביטחון
ריחוק ← קרבה
ובעיקר:
מילד טוב ← לילד שטוב לו באמת.
הילדים שמאותתים בקול רם מושכים את תשומת הלב.
הילדים הטובים מבקשים מאיתנו להתבונן.
לא צריך לחכות שתהיה בעיה כדי לרצות להבין את הילד טוב יותר.
האם אני מכירה את עולמו הרגשי של הילד שלי או בעיקר את ההתנהגות שלו?
האם הוא מרגיש בטוח לשתף אותי גם כשקשה לו?
האם הוא יודע שמותר לו לכעוס, לטעות, להתאכזב ולומר "לא"?
האם ייתכן שהוא כל כך עסוק בלהיות "טוב", עד שהוא משאיר פחות מקום לעצמו?
