יש ילדים שקל לראות שקשה להם.
הם כועסים, מתפרצים, מתווכחים או מסרבים.
ויש ילדים אחרים.
הם שקטים
מתחשבים
מוותרים
מסתדרים
כולם אומרים:
"איזה ילד טוב."
ויכול מאוד להיות שטוב לו באמת.
אבל דווקא משום שהוא אינו מדאיג אותנו, כדאי לפעמים לעצור ולשאול:
האם אני יודעת שטוב לו או שאני מניחה שטוב לו משום שהוא ילד טוב?
הילד הטוב" אינו אבחנה ואינו ילד שצריך לתקן.
לפעמים הוא פשוט ילד נעים, רגיש ומתחשב שטוב לו מאוד.
אבל לפעמים הוא ילד שלמד:
לא להפריע
לא לאכזב
לוותר כדי שלא יהיה ריב
לבקש מעט
להסתדר לבד
ולהתקשות לומר "לא"
ולכן השאלה אינה:
"האם הילד שלי טוב?"
אלא:
"האם בתוך כל הטוב הזה יש מקום לכל מי שהוא?"
לפעמים מאחורי הילד שמסתדר מסתתרות שאלות שהוא עדיין אינו אומר:
האם מותר לי לכעוס?
האם מותר לי לאכזב?
האם מותר לי לבקש?
האם יש מקום גם למה שאני רוצה?
האם יאהבו אותי גם כשלא אהיה בסדר?
לא כל ילד טוב שואל את השאלות האלה.
אבל הן מזכירות לנו שההתנהגות שאנחנו רואים אינה תמיד כל הסיפור.
כדאי לעצור ולהתבונן כאשר הילד:
מוותר כמעט תמיד לאחרים
מתקשה לומר "לא"
מבקש מעט מאוד
עסוק מאוד בלרצות ולא לאכזב
שומר רגשות לעצמו
חושש מאוד לטעות
או מרבה לומר:
"לא משנה"
"איך שאתם רוצים"
"זה לא חשוב"
סימן אחד אינו מעיד על בעיה.
אבל כמה סימנים שחוזרים לאורך זמן יכולים להזמין אותנו לשאול:
"מה הילד שלי אולי מנסה לספר לי בדרך שעדיין אינה מילים?"
לא כל מה שילד טוב מסתיר הוא כאב.
לפעמים הוא מסתיר דווקא חלום.
הוא רוצה לרקוד אבל לא מעיז לספר.
היא חולמת לנגן אבל לא רוצה להכביד.
הוא רוצה לעבוד עם בעלי חיים, לבנות מטוסים, לטייל, ליצור אבל לא מספר
היא חולמת לכתוב ספר אבל אינה מעזה לספר.
וכך הילד הטוב עלול לוותר לא רק על מה שמפריע לו
אלא גם על מה שמדליק אותו.
הכישרון שלא קיבל מקום אינו מתפתח.
הסקרנות שלא פגשו בה אינה הופכת להתנסות.
והחלום שלא נאמר אינו מקבל הזדמנות להפוך למציאות.
והילד עלול לדעת היטב מה אחרים רוצים ממנו אבל הרבה פחות:
"מה אני רוצה?"
גם זו החמצה
לראות ילד פירושו לא רק לזהות את מה שכואב לו
לראות אותו פירושו גם לזהות את מה שחי בו ומבקש לצמוח
לא לחיות בפחד
לא לחקור את הילד
ולא לחשוד בכל שקט
אלא לבנות קשר שבו הילד יודע שמותר לו לומר:
לא
לא נעים לי
אני לא רוצה
נפגעתי
אני מפחד
אני צריך עזרה
וגם:
אני רוצה
אני חולם
כי הילד צריך לדעת שלא רק הכאב שלו ראוי למקום
גם הרצונות והחלומות שלו ראויים למקום.
שאלו את עצמכם:
האם אני יודע מה הילד שלי מרגיש?
האם אני יודע מה הוא לא מעז לומר?
האם אני יודע על מה הוא חולם?
מתי בפעם האחרונה שאלתי אותו לא מה הוא צריך אלא מה הוא רוצה?
ואולי השאלה החשובה מכולן:
האם אני מכיר את עולמו או בעיקר את התנהגותו?
ילד שטוב לו באמת אינו ילד שאינו חווה קושי
הוא ילד שיודע שאינו צריך להתמודד עם הקושי לבדו
והוא ילד שמרגיש שיש מקום בעולם גם למה שהוא רוצה להיות
"ראיתי אותך, לא פספסתי אותך."
השקט שלו לא נותן לך שקט?
הסכנה הגדולה ביותר של השקט היא שהוא מרגיע אותנו.
אל תחכו לצעקה.