לא צריך לחפש בעיה, צריך להכיר את הילד.
ילד יכול להיות מתחשב, עצמאי, נעים ומסתדר, ואלה יכולות נפלאות. השאלה היא האם לצד כל אלה הוא גם מרשה לעצמו לבקש, להתנגד, לכעוס, להזדקק ולרצות משהו לעצמו.
המטרה אינה לשנות את הילד הטוב, אלא לוודא שגם טוב לו להיות מי שהוא.
לא לפי סימן אחד. כדאי להתבונן בחופש שיש לו להיות מגוון.
האם הוא מבקש עזרה כשצריך? אומר "לא"? מביע כעס ואכזבה? מספר כשקשה לו? עומד לפעמים על שלו?
ילד שטוב לו אינו ילד ששמח תמיד. הוא ילד שמרגיש שיש מקום גם לרגשות, לצרכים ולרצונות הפחות "נוחים" שלו.
מבחוץ הם יכולים להיראות כמעט אותו דבר. שניהם יכולים להיות נעימים, מתחשבים, עצמאיים ומסתדרים.
ההבדל עשוי להיות במחיר שהילד משלם על ה"טוב" שלו.
האם הוא מתחשב בלי לוותר תמיד על עצמו? עצמאי, אבל יודע לבקש עזרה? מוותר כשזה מתאים לו, אבל יודע גם לעמוד על שלו?
המטרה אינה שילד יפסיק להיות "טוב". המטרה היא שה"טוב" שלו לא יבוא על חשבון עצמו.
כן. המטרה אינה לשנות את הילד או לקחת ממנו את החוזקות שלו, אלא להרחיב את האפשרויות שלו.
שימשיך להיות מתחשב, וגם יעמוד על שלו. עצמאי, וגם יבקש עזרה. נעים, וגם ירשה לעצמו לכעוס, להתנגד ולומר מה הוא רוצה.
לא צריך לקחת מהילד את ה"טוב" שבו, צריך לעזור לו להרגיש שטוב לו גם כשהוא לא תמיד "הילד הטוב".
אולי. לא כל תחושת בטן של הורה מעידה שמשהו אינו בסדר.
אבל אם משהו חוזר ומטריד אתכם, לא חייבים לחכות לבעיה גדולה כדי להתבונן קצת יותר מקרוב.
לא מתוך פחד, אלא מתוך סקרנות הורית: מה הילד שלי מספר לי גם כשהוא לא אומר דבר?
כי גם הורים אוהבים, מסורים ומעורבים אינם יכולים לראות הכול.
ויש ילדים שקל במיוחד לפספס את הקושי שלהם, דווקא משום שהם מסתדרים, מתחשבים, לא דורשים ולא עושים "בעיות".
במקום לשאול "איך פספסנו"?
אפשר לשאול: "מה אנחנו יכולים לראות היום שלא ראינו קודם?"
הורות טובה אינה לראות הכול מראש. היא הנכונות להמשיך להכיר את הילד גם כשהוא משתנה.
לא בהכרח. קושי של ילד אינו הוכחה לכישלון של ההורים.
ילדים מגיעים לעולם עם מזג, רגישויות וצרכים משלהם, ומושפעים גם מהמשפחה, מהחברה ומחוויות החיים.
לכן במקום לחפש אשמים או לשאול "איפה טעינו?", כדאי לשאול שאלה שמקדמת אותנו:
מה הילד שלנו צריך מאיתנו עכשיו?
לפעמים הרצון לעשות את הדבר הנכון מוביל לעוד עצה, עוד שיטה, עוד ספר ועוד דבר ש"צריך" לעשות ועדיין נשארת התחושה שמשהו לא עובד.
אולי לא צריך לעשות יותר.
אולי צריך להבין יותר מדויק.
מה כבר עובד בבית שלנו? מה באמת קשה? מה הילד שלנו צריך? ומה אנחנו רוצים לשנות או דווקא לשמר?
המטרה אינה להיות הורים מושלמים, אלא להיות ההורים שהילד המסוים שלנו צריך.
כי ההורים הם חלק מרכזי מהעולם שבו הילד גדל.
כשאנחנו מבינים טוב יותר מה הילד מבטא דרך ההתנהגות שלו ומשנים את הדרך שבה אנחנו מקשיבים, מגיבים, מציבים גבולות ומנהלים את הקשר גם המציאות שהילד פוגש יכולה להשתנות.
לכן לא תמיד צריך להתחיל בשינוי הילד.
לפעמים הילד לא צריך טיפול אלא ההורים צריכים קבל שפה נוספת להבין אותו.
כן. לפעמים הבית עצמו מספר חלק מהסיפור.
ביקור בית מאפשר לי להכיר את המשפחה בסביבה הטבעית שלה, לראות את המרחב שבו מתרחשים חיי היומיום ולהבין טוב יותר הרגלים, יחסים ומצבים שקשה לתאר במילים.
לא מגיעים כדי לבדוק את הבית או את ההורים, אלא כדי להכיר את המציאות המשפחתית מבפנים ולדייק את הדרך כך שתתאים לחיים שלכם באמת.
ילדים לא מספרים את עצמם רק במילים. הם מבטאים את עצמם גם דרך משחק, התנהגות וציור.
פענוח ציורים מוסיף עוד שכבה להתבוננות בילד. הוא יכול לעורר שאלות, להצביע על נושאים שכדאי לבדוק ולהרחיב את התמונה שמביאים ההורים.
הציור אינו עומד לבדו ואינו "פסק דין" על הילד. הוא עוד מקור מידע בתוך תמונה רחבה יותר.
הציור הוא עוד שפה, וכשילד אינו מספר הכול במילים, כדאי לדעת להקשיב גם לה.
כי הציורים מאפשרים לי להכיר עוד צד של הילד גם כשהוא עצמו אינו נמצא בחדר.
הם מוסיפים לשיחה עם ההורים מידע נוסף, שיכול לעזור לנו לשאול שאלות מדויקות יותר, לחבר בין מה שאתם רואים בבית לבין מה שעולה בציור ולהרחיב את ההיכרות עם הילד.
לא מחפשים בציור "מה לא בסדר". משתמשים בו כעוד דרך להקשיב לילד ולהבין אותו.
לפעמים ציור מספר משהו שהילד עדיין לא יודע לומר במילים.
כי אותה התנהגות יכולה לנבוע מצרכים שונים.
שני ילדים יכולים, למשל, להשתדל מאוד להיות "בסדר", אבל מה שמניע כל אחד מהם עשוי להיות שונה. כשאנחנו מבינים טוב יותר את מה שעשוי לעמוד מאחורי ההתנהגות, אנחנו יכולים לדייק גם את התגובה שלנו כהורים.
כאן האניאגרם יכול להוסיף עוד זווית להתבוננות ולא כדי לקבוע "איזה טיפוס הילד" או להכניס אותו לתבנית, אלא כדי לעזור לנו לשאול שאלות מדויקות יותר.
כי ילדים שונים זקוקים מאיתנו לדברים שונים.
אפשר לקבל עצה מצוינת, והיא עדיין לא בהכרח תהיה העצה הנכונה לילד שלכם.
כשלא ברור מה עומד מאחורי ההתנהגות, מה באמת רוצים לשנות ומה כבר עובד, קל לעבור מעצה לעצה בלי לדעת אם אנחנו בכלל נוסעים לכיוון הנכון.
לכן לפני ששואלים "מה לעשות?" כדאי לברר שתי שאלות:
*איפה אנחנו נמצאים היום *ולאן אנחנו רוצים להגיע?
ומשם אפשר לבנות את הדרך שמתאימה לילד, להורים ולמשפחה ולאז לחשב מסלול מחדש כשצריך.
כי לאורך השנים למדתי להכיר במיוחד את אותם "ילדים טובים" שקל לחשוב שהכול אצלם בסדר ואת המחיר שחלקם עלולים לשלם על השקט, ההתחשבות, העצמאות וההסתדרות שלהם.
העבודה שלי מאפשרת לקבל תמונה רחבה של הילד ושל המשפחה גם בלי להתחיל ממפגש עם הילד עצמו. אני מחברת בין מה שההורים מספרים, הרגישויות והצרכים שעשויים לעלות מציורי הילד, ההיכרות עם דפוסי האישיות דרך האניאגרם והניסיון שלי בעבודה עם הורים וילדים.
ומתוך כל אלה אנחנו לא נשארים רק עם תובנות. בגישה מעשית וריאלית אנחנו בונים WayPar וויז ממוקד להורים: איפה אתם היום, לאן אתם רוצים להגיע ומה הדרך המתאימה למשפחה שלכם.
המטרה היא לא להאריך תהליכים, אלא לדייק אותם לחסוך זמן, כסף וניסיונות מיותרים, לאפשר שינוי מורגש בחיי המשפחה, ולזהות בזמן גם קושי שעלול להפוך למשבר וגם יכולות והישגים שאסור לנו לפספס.
כי לא מספיק שלא לפספס את הקושי. חשוב לא פחות שלא לפספס את הילד ואת מה שיש בו.
כי ההשקעה היא לא רק במפגש עצמו או בפתרון האתגר שמעסיק אתכם עכשיו אלא במה שאתם לוקחים ממנו הלאה.
כשמבינים טוב יותר את הילד, יודעים מה הוא צריך ומפסיקים לנסות שוב ושוב פתרונות שלא מתאימים לו, אפשר לחסוך זמן, תסכול, ניסיונות מיותרים ולעיתים גם תהליכים שאינם נחוצים.
אבל הערך הגדול יותר נמצא בדברים שקשה למדוד בכסף: בקשר עם הילד, בשקט בבית, בביטחון שלכם כהורים וביכולת לזהות בזמן קושי וגם לראות כוחות ויכולות שאולי לא ראיתם קודם.
ובעיקר, אתם לא מקבלים רק תשובה לאתגר הנוכחי. אתם רוכשים דרך הסתכלות וכלים שילוו אתכם גם באתגרים הבאים.
כי כשהורה לומד להבין את הילד שלו אחרת, הערך של האימון ממשיך הרבה אחרי שהמפגש הסתיים.
.
