האחיין האהוב שלי.
ילד מוכשר בטירוף, אינטליגנט מאד, אוטודידקט במגוון תחומי ידע, שקט, עדין, צנוע, רגוע, אותר כמחונן כבר בגן הילדים, סטודנט במחלקה לאווירונאוטיקה, מצטיין דיקן הטכניון, קצין בצה"ל ואדם אהוב כזה שכל משפחה הייתה גאה בו.
ילד טוב!
הוא לא עורר דאגה
הוא לא התלונן
לא ביקש עזרה
ותמיד היה שם בשביל אחרים.
עד אותו יום שבו בחר להיעלם.
מאותו יום נשארו בי שאלות:
איך לא ראינו?
איך לא חשדנו?
איך הצליח להסתיר מאיתנו את מה שהתחולל בליבו?
והשאלה הקשה מכולן:
איך ייתכן שלא שאלנו?
מאז אני יודעת שלא כל כאב צועק
ולפעמים דווקא השקט הוא זה שמבקש מאיתנו להקשיב יותר
ואז אלי, נכדתי הבכורה, הגישה לי ציור אחד.
שנים לאחר מכן, נכדתי, שהייתה אז בת חמש, הגישה לי ציור בתקופה שבה הוריה נפרדו. במבט ראשון ראיתי ציור יפה ומושקע מאד של ילדה.
אבל משהו בו עצר אותי.
הרגשתי שאני מסתכלת על הציור שמבקש ממני להעמיק ולהתבונן ולהבין את הילדה שמאחוריו.
הרגע הזה החזיר אותי אל אותה שאלה ישנה:
מה ילדים מספרים לנו כשהם אינם מדברים במילים?
הציור הזה הוביל אותי ללימודים מעמיקים בפענוח ציורי ילדים ומשם לדרך מקצועית שלמה של התבוננות בילדים ובהורים.
במשך שנים עסקתי בחינוך, בהוראה, בניהול ובהובלת אנשים.
לצד הניסיון וההשכלה שצברתי, למדתי פענוח ציורי ילדים והדרכת הורים.
ובהמשך פיתחתי את WayPar , הדרך המחברת בין התבוננות, הבנה ועשייה ומסייעת לבנות להורים מפת דרך המותאמת למשפחה שלהם.
אבל לפני כל שיטה וכל כלי, יש אמונה אחת שמובילה אותי:
לכל ילד מגיע להרגיש ולדעת שרואים אותו
לא רק כשהוא מצליח
לא רק כשהוא מצטיין
לא רק כשהוא מתנהג יפה
גם כשהוא מבולבל
כשהוא כועס
כשהוא שותק
וכשהוא עדיין אינו יודע לבקש עזרה
אני מאמינה שלא כל ילד טוב, טוב לו באמת
אני מאמינה שהתנהגות היא שפה
אני מאמינה שמשפחה היא מערכת מורכבת
אני מאמינה שהמשפחה היא בית הספר הראשון לחיים
אני מאמינה שהורים אינם צריכים להיות מושלמים, הם צריכים להיות מוכנים:
לעצור
להתבונן
לשאול
ולהקשיב
ואני מאמינה שהורים אינם זקוקים לעוד רגשות אשמה
הם זקוקים להבנה
כי כאשר אנחנו מבינים אחרת אנחנו יכולים גם לבחור להגיב אחרת.
יכולתי לקרוא למקום שלי קליניקה, מכון או מרכז להדרכת הורים.
אבל אף אחד מהשמות האלה לא הרגיש נכון. ההורים שמגיעים אליי אינם מגיעים מפני שמישהו במשפחה "מקולקל"
הם מגיעים מפני שאכפת להם, לכן בחרתי בשם:
חדר המשפחה – מקום שאפשר לעצור בו לרגע את מרוץ החיים, להניח בצד את הלחץ ואת רגשות האשמה
ולהתבונן במשפחה מזווית קצת אחרת.
לא לחפש:
"מי אשם?"
אלא לשאול:
"מה אנחנו עדיין לא רואים?"
"מה הילד צריך מאיתנו עכשיו?"
"ומאיפה נכון להתחיל את השינוי?"
זו השליחות שלי
את הטרגדיה המשפחתית שלי איני יכולה לשנות, אבל אם בזכות הדרך שנולדה ממנה הורה אחד יעצור, יתבונן וישאל את הילד שלו עוד שאלה אחת
מבחינתי נוצרה ממנה משמעות.
אני עוזרת להורים לראות את הילד הטוב שלהם לפני שהם מפספסים אותו
והתקווה שלי היא שכל הורה שמסיים איתי דרך יוכל להביט בילדו ולומר בלב שלם:
"ראיתי אותך. לא פספסתי אותך."
