הורים פונים אליי לא פעם ואומרים:
"יש לנו בעיה עם הילד"
הוא בוכה
צועק
מתווכח
מסרב
טורק דלתות
נעלם
מתפרץ
הוא הילד שמעסיק אותם. הוא הילד שבגללו הם דואגים.
הוא הילד שאי אפשר שלא לראות.
ואז, כבר בשיחת הפוקוס וההיכרות הראשונה, אני שומעת לא פעם:
„למה הוא לא יכול להיות קצת יותר כמו אחיו?”
"אחיו ילד טוב"
"איתו אין לנו בעיות"
וברגע הזה אני עוצרת.
ודווקא על "הילד הטוב” אני מתחילה לשאול
הילד הטוב משקף את הבקשות של ההורים
זה בדיוק מה שקרה באחת המשפחות שפגשתי בחדר המשפחה.
ההורים הגיעו בגלל הילד שהם הגדירו "כבעייתי"
הוא היה חזק
דעתן
דרש
התנגד
נאבק על הרצונות שלו
אחיו, לעומתו, היה "הילד הטוב"
הוא ויתר
התאים את עצמו
נמנע מעימותים
פינה מקום
מבחינת ההורים היה ברור מי מהשניים צריך להשתנות.
אבל כשמפענחים את ציורי הילדים, שואלים את השאלות הנכונות, לפעמים מתגלה תמונה אחרת.
הילד "הבעייתי” למד להשתמש בכוח שלו כדי להשיג מקום ולהשפיע.
הילד "הטוב” למד שכדי לשמור על השקט כדאי לו לוותר.
וכך, מבלי שאיש התכוון לכך,
כל אחד מהם חיזק את התפקיד של האחר.
לא כל ילד טוב שואל את השאלות האלה.
אבל הן מזכירות לנו שההתנהגות שאנחנו רואים אינה תמיד כל הסיפור.
הכוח של הילד ה"בעייתי” לא היה הבעיה, כוח הוא דבר חשוב.
היכולת לדעת מה אני רוצה, לעמוד על שלי ולהילחם על דברים שחשובים לי יכולה להיות נכס גדול בחיים, אבל הילד צריך ללמוד איך להשתמש בכוח הזה.
דרך שעשויה לעבוד בבית מול אח שמוותר לו אינה בהכרח הדרך שתעבוד מול חברים, מורים או אנשים אחרים בעולם.
כשהוא התחיל לפגוש בבית גבולות אמיתיים ורצונות של אדם אחר, הוא קיבל הזדמנות להתאמן במשהו חשוב:
להיות חזק מבלי למחוק את האחר.
כי השפה החדשה שנבנתה בבית יכולה ללוות אותו גם אל העולם שמחוץ לו.
כאן הייתה נקודה חשובה במיוחד. הילד הטוב לא היה ילד בלי רצונות.
להפך
גם הוא רצה
גם הוא העדיף
גם הוא לא הסכים
גם לו היו גבולות
אבל לא תמיד הדברים האלה קיבלו ביטוי.
הוא התרגל לוותר
לפנות מקום
להימנע מהעימות
וכשילד עושה זאת שוב ושוב, אנחנו עלולים לחשוב:
"איזה ילד נוח"
אבל כדאי לשאול:
איפה הרצונות שלו?
איפה הבחירות שלו?
איפה ה"לא” שלו?
איפה הקול שלו?
להיות ילד שטוב לו באמת פירושו לא רק לדעת להתחשב באחרים.
אלא גם לדעת:
"מה אני רוצה"
"מה מתאים לי”
"על מה אני מוכן לוותר ועל מה לא”
כשה"ילד הטוב" קיבל את המענה לצרכים ולבקשות שלו, התחולל השינוי במשפחה כולה.
השינוי לא התרחש רק אצל "הילד הטוב”.
משהו התחיל להשתנות גם אצל הילד שבגללו ההורים הגיעו.
עד אז הוא היה רגיל לפגוש מולו אח שמוותר.
עכשיו הוא התחיל לפגוש מולו אדם אחר.
אדם עם רצונות, עם גבולות, עם קול.
פתאום לא כל רצון שלו התקבל.
לא כל התנגדות גרמה לאחר לסגת.
לא כל הפעלת כוח הסתיימה בוויתור.
והוא נדרש ללמוד משהו חדש:
להתמודד עם תסכול, להקשיב לרצון של האחר, לנהל משא ומתן, להתפשר, למצוא דרך אחרת להשיג מקום.
וכך התחילה להיווצר בבית שפה חדשה.
שפה שבה לשני הילדים יש מקום, מערכת משפחתית מאוזנת.
הכוח של הילד ה"בעייתי” לא היה הבעיה, כוח הוא דבר חשוב.
היכולת לדעת מה אני רוצה, לעמוד על שלי ולהילחם על דברים שחשובים לי יכולה להיות נכס גדול בחיים, אבל הילד צריך ללמוד איך להשתמש בכוח הזה.
דרך שעשויה לעבוד בבית מול אח שמוותר לו אינה בהכרח הדרך שתעבוד מול חברים, מורים או אנשים אחרים בעולם.
כשהוא התחיל לפגוש בבית גבולות אמיתיים ורצונות של אדם אחר, הוא קיבל הזדמנות להתאמן במשהו חשוב:
להיות חזק מבלי למחוק את האחר.
כי השפה החדשה שנבנתה בבית יכולה ללוות אותו גם אל העולם שמחוץ לו.
ההורים הגיעו בגלל הילד שצעק.
אבל הצעקה שלו הובילה אותנו גם אל הילד ששתק.
והשקט של האחד עזר לנו להבין משהו על הכוח של האחר.
לפעמים הילד שמרעיש מפנה את תשומת ליבנו לילד ששותק
לפעמים "הילד הבעייתי” מלמד אותנו משהו על "הילד הטוב”
ולפעמים שניהם מספרים לנו משהו על המשפחה כולה.
אני לא מחפשת אשמים, לא את הילד שצועק, לא את הילד שמוותר, ולא את ההורים.
אני מחפשת להבין את השפה שנוצרה במשפחה.
מי צועק כדי לקבל מקום?
מי מוותר כדי לשמור על השקט?
מי פותר?
מי נסוג?
מי מחליט?
ומי אולי כמעט אף פעם לא אומר:
"זה מה שאני רוצה.”
כשאנחנו מתחילים לראות את התמונה כולה, אפשר להתחיל לארגן אותה מחדש.
וזו בדיוק הסיבה שהדרך שלי מתחילה בהורים.
כי כאשר ההורים לומדים לראות אחרת – המשפחה כולה יכולה להתחיל להתנהל אחרת.
