אנחנו מלמדים ילדים להיות טובים.
להתחשב, לוותר, לכבד, לא לפגוע, להקשיב למבוגרים, לא לעשות עניין, להסתדר.
ואנחנו גאים בהם כשהם מצליחים.
אבל יש שאלה אחת שאנחנו לא תמיד עוצרים לשאול:
האם לצד כל הדברים שלימדנו אותו לעשות למען אחרים, לימדנו אותו גם לשמור על עצמו?
כי יום אחד אנחנו כבר לא נהיה לידו.
כשהילד הטוב יוצא מהבית
בבית אנחנו יודעים שהוא רגיש, אנחנו יודעים מתי הוא באמת רוצה ומתי הוא מוותר.
אנחנו יודעים מתי החיוך שלו אמיתי ומתי משהו מטריד אותו, אבל בחוץ הוא פוגש עולם שלם.
חברים, קבוצות, ילדים גדולים ממנו, בני נוער, מבוגרים, אנשים בעלי סמכות ורוב האנשים שיפגוש יהיו ראויים לאמון שלו.
אבל לא כולם.
ופה בדיוק הילד שכולם כל כך אוהבים מפני שהוא נוח, מתחשב ומרצה צריך לדעת לעשות משהו שלפעמים מעולם לא התאמן עליו:
להיות "לא טוב".
כשצוחקים עליו האם הוא יודע לומר די?
כשחבר מעליב אותו שוב ושוב האם הוא מתרחק?
כשכולם משתפים פעולה עם החרם האם הוא מספר?
כשמבקשים ממנו לעשות משהו שאינו רוצה האם הוא מסוגל לסרב?
כשמישהו אומר לו:
"אם אתה חבר שלי, תעשה את זה."
האם הוא יודע שחברות אינה מחייבת אותו לוותר על עצמו?
וכשהוא חוזר הביתה ואומר:
"לא קרה כלום."
האם באמת לא קרה?
או שהוא כבר למד שהדרך הטובה ביותר להתמודד היא לא להטריד אף אחד?
לפעמים המחיר של להיות שייך הוא גבוה מדי. ילד שרוצה מאוד להיות אהוב ומקובל עלול להסכים לדברים שאינם טובים לו
בהתחלה הוא רק מוותר
אחר כך הוא סופג בדיחה
עוד אחת
השפלה
הדרה
חרם
בריונות
אולי הוא עושה משהו שאינו רוצה לעשות רק כדי שלא יוציאו אותו מהקבוצה.
אולי הוא שומר סוד שכבר כבד לו מדי.
ואולי הוא ממשיך לומר:
"הכול בסדר"
כי לפעמים הפחד להישאר לבד חזק יותר מהיכולת לומר:
"זה לא בסדר מבחינתי."
זה החלק שקשה לנו כהורים לקרוא.
אבל אולי דווקא אותו אסור לנו לדלג?!
פגיעה מינית, אנחנו רוצים להאמין שנדע.
שהילד יתנגד
שהוא יצעק
שהוא יברח
שהוא מיד יבוא ויספר לנו
אבל ילד שנפגע לא תמיד מגיב כפי שאנחנו מדמיינים.
ולכן עוד לפני שקורה משהו, הילד שלנו צריך לדעת:
הגוף שלי הוא שלי.
מותר לי לומר לא גם למבוגר.
מותר לי להתרחק גם ממישהו שאני מכיר ואוהב.
מותר לי לא להיות מנומס כשמשהו מרגיש לי לא נכון.
מותר לי לספר גם אם הבטחתי לשמור סוד.
ומותר לי לספר גם אם עשיתי משהו שאמרו לי שאסור היה לי לעשות.
ובעיקר:
אם מישהו חצה את הגבול שלי אני לא צריך להגן עליו. אני צריך להגן עליי.
כאן נמצאת אולי הסכנה הגדולה ביותר
לא תמיד רואים מצוקה מבחוץ
יש ילדים שממשיכים ללכת לבית הספר
להכין שיעורים
להצטיין
לעזור בבית
לפגוש חברים
לחייך בתמונות
וכששואלים אותם:
"הכול בסדר?"
הם עונים:
"כן".
אבל בפנים הם עלולים לשאת פחד, בושה, אשמה, בדידות, תחושה שאיש אינו באמת יודע מה עובר עליהם.
לפעמים הכאב הופך לחרדה
לפעמים להסתגרות
לפעמים לפגיעה בעצמם
ולפעמים המצוקה נעשית כל כך גדולה,
עד שילד עלול להרגיש שהוא פשוט לא יכול לשאת אותה עוד
וזה הרגע שבו המשפט התמים ביותר הופך למסוכן
"דווקא עליו אני לא דואגת", כי הוא מסתדר, כי הוא אחראי, כי הוא אף פעם לא עושה בעיות, כי הוא מספר לי הכול, כי אם משהו היה קורה הייתי יודעת.
באמת? אולי…
האחריות שלנו היא ליצור קשר שבו הילד יודע שהוא יכול לספר הכל,
גם אם הוא מתבייש, גם אם הוא חושב שטעה, גם אם איימו עליו, גם אם הוא מפחד שנכעס, גם אם הוא חושש לאכזב אותנו, גם אם הוא בטוח שהדבר שיספר ישבור לנו את הלב.
אז אולי השאלה אינה "האם הילד שלי טוב?"
אלא:
האם הוא יודע לומר לא?
האם הוא יודע להציב גבול?
האם הוא מעז לאכזב?
האם הוא מסוגל לצאת מקבוצה שפוגעת בו?
האם הוא יודע שלא כל סוד צריך לשמור?
האם הוא יודע שמותר לו להתנגד גם למבוגר?
והאם הוא יודע שהוא יכול להגיע אליי עם הדבר הנורא ביותר שקרה לו ואני אהיה שם?
אל תגדלו ילד פחות טוב.
גדלו ילד שיודע שגם לו מגיע שיהיו טובים אליו.
ילד שמתחשב באחרים אבל אינו מוותר על עצמו.
ילד שמכבד אבל יודע להציב גבול.
ילד שיודע לשתוק אבל יודע גם מתי חייבים לדבר.
ילד שיודע להסתדר אבל לעולם אינו חושב שהוא חייב להסתדר לבד.
כי לא לכל ילד טוב, טוב באמת.
ואל תחכו לרגע שבו השקט שלו יהפוך לצעקה שלא שמעתם בזמן.
אם בזמן שקראתם עלה בכם שמו של הילד שלכם אל תסתפקו במחשבה
ש"כנראה הכול בסדר".
עצרו, התבוננו, שאלו, הקשיבו.
לפעמים שיחה אחת שמתחילה בזמן
פותחת דלת שילד חיכה זמן רב שמישהו יפתח.
